מיכל וימר

מומחית לפענוח ציורי ילדים

מחברת הספר: "ציורים מדברים – כלים ושיטות להבנת ציורי ילדים" הוצאת מנטור.

www.michal-wimmer.co.il

 
הם חוזרים מהגן עמוסי חוויות, ובדילוגים מגישים את פרי עמלם האחרון. לא אחת קורה, שההורה מביט על הציור ולא יודע כיצד להגיב.  במבט ראשון (וגם שני...) זה נראה פשוט כמו "קשקוש בלבוש".

ובכל זאת, מתוך רצון לעודד את הילד, נשלפות אמירות כמו: "איזה יופי, זה הציור הכי יפה בעולם, הכי יפה שראיתי", ובזאת ברוב המקרים, מסתיים המפגש – הילד נראה מרוצה, וההורה שמח על שהצליח במשימת 'החיזוקים החיוביים'.

המפגש של הורה – ילד – ציור, עשוי להיות הזדמנות נפלאה לשיחה ייחודית על עולמו הפנימי של הילד. אך  ראשית, חשוב להיות באמת פנויים להתייחס לאותה פיסת אמנות, בה הילד השקיע מאמץ.

בדומה למצבים אחרים בהורות, זו השאלה הראשונה שצריכה להישאל: האם יש לי את הכוח והסבלנות להיות עכשיו כל כולי עם ילדי?. אין ספק, שרצוי ללמד את הילד, שאיננו יכולים להיות זמינים לדרישותיו בכל שעות היממה –  כבני אדם יש לנו רצונות, צרכים ועיסוקים שאינם סובבים סביבו (מעבר לכך, יש גם סתם רגעים של 'זמן לעצמי'). מצד שני, כהורים אנו מודעים לדרישותיו, ומוכנים לנתב אותם לזמנים אחרים. חשוב לעמוד בהבטחה ולקיים את המפגש במועד אחר, במקום לפטור אותו באמירה של: "איזה יופי!", מבלי להביט כלל ביצירה.

עתה, ניתן לציין בקול רם את אשר רואים בציור – אפילו אם מדובר בשרבוט או כתמי צבע אקראיים, ניתן להשתמש באמירות דוגמת: "אני רואה שציירת על כל הדף... לחצת חזק על הטוש... השתמשת בהרבה צבעים/ רק בשני צבעים... ציירת הרבה קווים..." האמירות הללו, הן אמירות ממוקדות, ועבור הילד מעידות על כך שההורה אכן מביט בציור, ושם לב לכל פרט קטן שהילד השקיע בו.

ניתן כמובן לשאול את הילד האם הוא רוצה להסביר מה צייר? אך חשוב גם לכבד את התשובה, ולא לשאול למה ציירת כך ולא אחרת? או להציע רעיונות שונים לתוספות...

כשהילד בוחר לצייר שמיים ירוקים או אדומים, אין צורך להעמיד אותו על טעותו מחשש שהדבר מעיד על תפיסת עולם בעייתית... הציור הוא אשנב לעולמו, וברוב המקרים הילד מצייר כך תוך הוא מודע לחלוטין לצבעם התכול של השמיים.

במקום למהר לשלב המחמאות, כדאי לעודד שיחה סביב הציור. ילדכם בחר לצייר את הציורים הללו וסביר שישמח לדבר עליהם. אפשר לתווך בין עולמו של הילד לעולם הציור, ולהפנות את תשומת ליבו לאהבתו הגדולה לצבע מסוים המופיע גם בציוריו וגם בחדרו, לדוגמה.

 ניתן להרחיב על אופי הדמויות למשל: אם דמות אחת נראית כועסת, אפשר לשאול לסיבת הכעס, ומכאן תוכלו לפתח שיחה סביב נושאים מהווי היומיום שמוכרים לילד ועוררו בו רגשות (בדומה לשיחה שמקיימים עם אומן בנוגע ליצירתו. גם במקרה זה הציור הוא כלי נוסף, דרכו מבטא האומן את תחושותיו).

כמו כן, ניתן לשאול את הילד  על הנסתר בציור ולא רק על הגלוי. למשל: אם צייר בית עם חלונות – שאלו של מי החדר שמעבר לחלון? כך שתתפתח שיחה חדשה ומלאת דמיון.  עם ילדים גדולים יותר, ניתן לצאת מהציור אל עולם הידע והחידות: כיצד נוצרים עננים? מדוע בני אדם לא עפים? כיצד יודעים שהפירות על העץ בשלים למאכל ועוד... לא תמיד תקבלו מענה לכל  השאלות, חלק מהילדים יתחברו לשאלות פילוסופיות ואחרים יעדיפו שאלות קונקרטיות, הכל בהתאם לגיל ולילד.

חשוב לציין עם זאת, ששאלות כמו: למה לא ציירת את אבא? או מדוע אתה גדול ואימא קטנה? הן שאלות מיותרות שברוב המקרים לא יקבלו מענה ענייני. באופן כללי, כדאי שלא להציף את הילד במטר שאלות, כדי שלא ליצור אווירה מלחיצה ותובענית.

כאשר רוצים להחמיא לילד ולהגיד מילה טובה על הציור, כדאי להשתמש באמירות שניתן לעמוד מאחוריהן. האמירה: "זה הציור הכי יפה בעולם..." היא אמירה בעייתית  מיסודה, מה גם שהיא מלחיצה ומחייבת למדי. עדיף  לומר: "זו מתנה נהדרת... זה הכי יפה  בשבילי", או להוסיף מחמאות שקשורות לרגשות סביב התהליך עצמו כמו: "אני מאוד שמחה שציירת לי... אני אוהב לקבל את הציורים שלך... שמתי לב שאתה נהנה לצייר...".

חשוב לעודד את תהליך היצירה והחוויה שהתעוררה בעקבותיו, ופחות את התוצאה הסופית. עודדו את הילד ליצור את היצירה המקורית שלו, במקום לחקות את שעשו לפניו. הרי לא תרצו שבבוא היום יבקש מכם גם להכין את שיעורי הבית במקומו....

 אפשר להתגאות בציור ולהראותו לכל בני המשפחה, אך כדאי להיות ערים לתגובותיו של הילד – כך שההתגאות בציור, לא הופכת לסיטואציה מלחיצה ותחרותית עבורו. לפעמים, יש משהו קסום ואינטימי בשמירת הציור ליד המיטה או בארנק.

כאשר נערמות בבית יצירות אמנות רבות, וכבר אין מקום ליצירות חדשות, ניתן להחליט ביחד עם הילד כיצד מחלקים אותם בין בני המשפחה, כמתנות אישיות ומיוחדות. הסבים והסבתות ישמחו לקבל אלבום ציורים מעוטר, ונדמה שגם ההורים יחושו הקלה... אפשרות אחרת, היא להניח מספר ציורים יחד  (על השולחן, או על המקרר) ולצלם את הילד ואותם במצלמה רגילה. את התמונות תוכלו לשלב באלבום התמונות של הילד, וכך יישארו הזיכרונות גם מהן.